ילדות

עיתונאים הם טיפוסים שרגילים לרדוף. אחרי הידיעה הבלעדית, אחרי הסיפור גדול הבא ואחריו התגובות לסיפור הגדול הבא- ואם יש להם כוח גם לנסות להבין את כל הפרשנויות למה שיקרה אחרי שהסיפור הגדול יתברר כשקר קטן.

לעניות דעתי בשנים הראשונות במקצוע עיתונאי הוא כמו ילד בחנות ממתקים שבטוח שהוא יכול לקחת הביתה את כולה בלי לחשוב על זה שלכל דבר יש מחיר. אבל כשילד מקבל גישה למשהו חדש ומרהיב שבא טוב בעיניו החקרניות- הוא לא מטריד את עצמו בכלל בשאלה כמה זה עולה לו פשוט בגלל שבשלב זה אין לו עדיין את המדד הנכון להבין איפה הוא נמצא ומה השווי של כל דבר שנמצא שם. ואולי בגלל זה לילד קל יותר ליהנות ממה שהוא רואה כי הוא לא עסוק כל-כך במחשבה מה יצא לו מזה או מה תהיינה ההשלכות של כל מה שיעשה. כי הוא ילד. ולילדים מסבירים דברים במילים פשוטות כדי שיבינו, ומלמדים אותם דברים חשובים ביותר שיעזרו להם להבין את העולם בו הם חיים שנדמה שרק הולך ומסתבך ככל שגדלים. ואיזה כיף זה לילד שזוכה לסלחנות בלתי נגמרת מהסביבה כשהוא עושה טעות או מקלקל משהו, ועוד יותר כיף לו שתמיד נותנים לו תחושה שיש מצדדיו או יותר חשוב מכך מעליו מישהו ששומר עליו שלא יעשה שטויות ולא יפגע באף אחד או חס-וחלילה בעצמו. אולי בגלל זה המבוגרים שמשום מה אוהבים לסבך דברים מתגעגעים לילדות כל הזמן.

אז מה קרה שפתאום אני כותב על געגועים לילדות? הרי לא חל השבוע יום הילד או משהו כזה. האמת היא שהסיבה היא שנזכרתי במשפט שאמרו לי בחודש הראשון מתחילת עבודתי בקול-חי לפני כתשע שנים, שהחדשות של הרדיו מיועדות גם לאוזנו של ילד בן 10 שמן הסתם נמצא בבית או במכונית ומאזין למכשיר הפלאים שמעביר את קולי להרבה אנשים שאיני מכיר, ויכול להיות שרק אחרי שבקרוב ב"ה תחל השנה העשירית שלי במקום העבודה המיוחד הזה- אני מבין את משמעות המשפט המקורי הזה ורוצה לשתף את קוראי הטור הזה בתובנה שלי לרגל חגיגות 20 שנה לקול-חי.

רדיו שמשדר לקהל-גדול של אנשים ובמיוחד לציבור הדתי והחרדי- יש לו כוח. גדול. ואולי זו קלישאה שחוקה שכבר נכתבה ונקראה בהרבה מקומות והקשרים- אבל כוח גדול מחייב גם אחריות גדולה. למשל אחריות על ילדים קטנים. ונכון שכשקוראים שוב את המשפט הראשון בטור שמגדיר עיתונאים כרודפים- חושבים שאת הרודף אחר הסיפור או הידיעה הבוערת התורנית(ולא תמיד במובן היהודי של המילה) מעניין רק להשיג ראשון את רשות השידור ולהקדים את המתחרים וממש לא מטריד אותו מה תהיינה ההשלכות של הדברים שיצאו לאוויר וגם לא לאן ולמי הם יגיעו. כי הוא כרגע עסוק בלהיות רודף ולא מעניין אותו שום דבר אחר. אבל מסתבר שיש כאלה שמאד מעניין אותם מה תהיה התוצאה וכמה נשמות טהורות עלולות להיפגע ממנה ואותם אנשים גם שואלים עצמם האם הסיפור שווה סליחה ביום כיפור. ואולי יותר מאחת.

הגיוני לומר שבהרבה תחנות בחיים אנשים נדרשים לחשבון-נפש מדי פעם בפעם. העוסקים בצורכי ציבור באמונה נדרשים לכך הרבה מאד פעמים ואולי אפילו כל רגע לפני ואחרי החלטות חשובות. וכשילד שומע שאדם מבוגר ואחראי עשה טעויות גדולות שהביאו אותו לתחנות משטרה, לחדרי חקירות, לבית-סוהר או במקרים חמורים יותר חס וחלילה לבית-החולים הוא עלול לחשוש מהימים שאחרי הילדות- וגם במקרים כאלה הפלא הגדול המכונה רדיו יכול לספק לו תקווה שב"ה יהיה בסדר.

התבגרות(והתגברות)

ביהדות יש דגש חזק על הכלל שעבודת השם מתוך אמונה וקיום-מצוות מחייב בגרות ורצינות והדבר בא לידי ביטוי ביכולת להבדיל בין עיקר לטפל ובין הדברים הגדולים והחשובים באמת לבין הפרטים הקטנים שיש כאלה המנסים משום מה להפוך אותם לעיקרי החיים ואף מציגים אותם ככאלה שאי אפשר להתעלם מהם או לחיות בלעדיהם. והאמת? ככל שמתגברים מבינים שיש הרבה יותר מדי דברים כאלה שנופחו מעבר לכל אמת-מידה הגיונית והזינו את עצמם בשמחה משמועות, חצאי-אמיתות, ופרשנויות של אנשים שלצערם לא תמיד מבינים באמת על מה הם מדברים אבל יודעים שהאמת היא שהבנק שלהם צריך כסף בתחילת כל חודש ולכן הם מוכנים לדבר על כל עניין- בתנאי שהצ'ק יגיע בזמן.

כמה פעמים קרה בעשור האחרון ואולי גם בזה שקדם לו שיותר מדי דברים הוצגו לציבור כגדולים וחשובים ולפעמים גם איומים נוראים ובעלי פוטנציאל לרעידת אדמה חברתית/ מדינית/ בינלאומית/ חללית/- ואחרי כמה זמן הוכח בוודאות שהסיפור יצא מגבולות הטעם הטוב ובמקרה של החללית גם מגבולות העולם ההגיוני כפי שחשבנו שאנחנו מכירים אותו? הרבה יותר מדי פעמים!

ואם יש דבר אחד משמעותי שמעיד על כך שעיתונאים התבגרו מנטייתם לרדוף אחרי דברים בלי לחשוב על שום דבר אחר- זו הרגשתם שאין צורך למהר להתרגש מדבר שעדיין לא ברור במאת האחוזים מהו או האם הוא משמעותי לחיינו, והתחושה שאין מה למהר לפרסם חומר-גלם חצי אפוי רק כדי להצטער אחר-כך שהרבה "טועמים" מהתבשיל שהוקדח חטפו פגיעה בנשמתם המקבילה בגודל הסבל הכרוך בה להרעלת-קיבה פיזית.

אין זה אומר שהעיתונאי המתגבר מפסיק לרדוף אחרי סיפורים- כי אחרת הוא עשוי לשקול כיוון אחר בחיים- אבל זה בהחלט אומר שהוא מוסיף לעצמו תיק-גב של ערכים ועזרים שחיוניים לזה המקיים בכל יום "ובלכתך בדרך" אל הסיפור הגדול הבא שמטרתו בין היתר להשיג עבורו את היעד הבא: המזון- בין אם מדובר באוכל על השולחן או בנחת-רוח לנשמה.

תמיד אתי(כבר 20 שנה)

התורה שבעל-פה במסכת אבות מלמדת אותנו בין היתר את המשפט החכם הבא:

בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף- ורבינו עובדיה מברטנורא מביא שתי משמעויות אפשריות לפירוש משפט חשוב זה: האחד- הרדיפה אחר הפרנסה, שהיא בהחלט דאגה לא פשוטה עבור כל מי שהגיע לגיל 20 גם אם הוא מאמין ובטוח שיוצרו יספק את כל צרכיו, ובציטוט מדויק מפירוש המשנה:  "לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות"- כלומר המרדף מגיל 20 והלאה הוא אחרי האוכל- או במקרה של רדיו שקיים ב"ה כבר 20 שנה- מקורות קיומו הממשי. כי למרות שלפעמים יש לאנשים ביקורת על המילה "מסחריות" גם אלה שמבחינתם מסוגלים לצום ימים שלמים כדי לעסוק בתורה לשמה מבינים שדרכה של היהדות מחייבת את האדם לאכול כדי צורכו כי "אם אין קמח-אין תורה"(ובעלי המכולת יוסיפו באירוניה שאם אין קמח גם אין תור). ולאחר שנים שבהן הונחה תשתית להבנת דרכי העולם, ושל לימוד תורה לשמה על חלקיה השונים והמורכבים כדי להתמודד עמו כראוי, והקמת משפחה לתפארת- צריך להמשיך לחזור ולבקש מזון- כלומר לעבוד קשה כדי להוציא לעולם את המוצרים הטובים ביותר- כדי שאלה יתורגמו לצרכנים מרוצים שגם ישקיעו זמן ובעזרת השם גם כסף כדי להיות שותפים למפעל החשוב הזה- ולהמשיך לקיים אותו עד מאה ועשרים כעשרים. ויש עוד פרשנות חשובה לא פחות והיא-  "בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין בית-דין של מעלה מענישין פחות מבן עשרים".

מגיל עשרים נכנס המונח עונש מן השמים. ואין ספק שאפילו ילד מבין שזה חמור בהרבה מעונש מידי אדם. ולכן גם בעיצומן של חגיגות העשרים לכלי תקשורת חשוב ומשפיע על החברה הישראלית- חשוב להדגיש את הפירוש המסביר שהרודף הוא לאו דווקא האדם, והרדיפה משמעותה פיקוח מתמיד על כל דבר ומעשה. לעניות דעתי הדבר מרתיע ומחייב זהירות כפולה ומכופלת כשהוא מופץ ומוחצן ונגיש לכל-כך הרבה אנשים ובאופן חד-צדדי עד שאין ברירה אלא להבין שהמילים שיצאו מהאולפן לאוויר- הן בגדר מצב "בלתי הפיך" שכלל לא בטוח שיש בכוחה של התנצלות או הבהרה להחזיר את גלגל הזמן לאחור.

הזמן בהחלט עושה את שלו ולצערם של עיתונאים רבים לא עוצר כדי לאפשר להם לחשוב טוב יותר על החלטות- שהתקבלו מתוך קוצר-זמן ולא תמיד עם מחשבה עד הסוף על ההשלכות של אותן החלטות- ומה שעלול להיות מושלך בחזרה על מי שקיבל אותן.

אבל הזמן שעובר גם מלמד לקחים, ולא רק את העולם או מנהיגים שטועים ומבקשים עוד סיכוי אחד קטן לתקן, אלא גם את האנשים הרבים המקדישים הרבה מאד זמן ומחשבה כדי להביא לכמה שיותר אנשים את המידע והתכנים האיכותיים והחשובים ביותר באמצעות טכנולוגיה מתקדמת ובאמונה שבעזרת השם אין דבר העומד בפני הרצון! שזה אומר להביא לכל מקום ואתר קול-חי את הקולות והצלילים ממקומות קרובים ורחוקים, את השילוב בין קול התורה בבתי מדרשות לקול ההמון בשווקים ובחוצות, ולמזג בין מזרח למערב ובין עבר להווה בלווי הפסקול היהודי הטוב ביותר שאפשר לבקש 24/6 ושיעורי תורה קבועים המועברים במקביל לכל-כך הרבה יהודים בארץ ובעולם וגורמים להם להרגיש שקול-חי תמיד אתם.

כמובן שהדברים נכתבים רק בשם עצמי אך אני חושב שהם משקפים נאמנה את נתוני ההאזנה שברוך השם עולים משנה לשנה ואת דעת הקהל, כשאני מסכם שבעזרת השם גם בשנים הבאות עלינו לטובה ימשיכו העוסקים בצורכי שידור באמונה בקול-חי לרדוף אחר הסיפורים והקולות האיכותיים והחשובים ביותר תוך כדי ידיעה מה למעלה מהם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיהם נכתבים בזמן אמת ובזמן אוויר עד לשידור החי הגדול והחשוב מכולם שצפוי בכל רגע ממש בו תיפתח המהדורה המרכזית במילים: ערב טוב לך, משיח צדקנו. ואל תשכחו שהשנה כבר שמענו את משדר ההכנה…

מזל טוב עד 120 כעשרים וכה לחי לקול-חי!